רשימות מהחצר האחורית

דווקא בחודש האחרון, כשמהגרים ופליטים היו בכותרות (שלא בטובתם), הבלוג, בשל עצלנותי ובסיוע האקרים, ירד לתקופת הבראה. ובכן, חזרנו לשיגרה. היום, פורסם בוואלה טור שכתבתי בעניין ילדי המעמד הצפוי לילדי המהגרים. הריהו:

אם חשקה נפשכם לשלוח לשר הפנים תשורה סמלית. איזו מחווה מהאזרח הפשוט אל השר היושב בהיכלות רמים, ראוי לשקול בחיוב לשלוח לו, בעטיפת מתנה, את הספר הצנוע "כיצד לאהוב ילדים".  ספר העיון, בו מלוקטים קטעים קצרים מאת יאנוש קורצ'אק, עשוי ללמד את שר הפנים ואחדים מחבריו לממשלה חוכמה אחת או שתיים.

בבית היתומים אותו ניהל, חיבר קורצ'אק, יחד עם הילדים, אמנה ובה כללים וערכים להתנהגות. כללים המנחים את הילדים ובעיקר את המבוגרים כיצד לנהוג בזולת. כללים המנחים לחיי שיתוף וכבוד מתוך הכרה בערך האדם, יהא אשר יהא.  החיבוק אותו נתן קורצ'אק לילדים וילדות, כשהוא הולך עימם יחדיו בדרכם האחרונה, מהווה כיום סמל לאצילות נפש, לאהבה ולתחושת אחריות עמוקה כלפי ילדים, גם אם הם ילדים של אחרים. שהרי ילדיו של קורצ'אק לא היו באמת "ילדיו",  היו אלה ילדי בית היתומים אותו ניהל. לימים, היוותה האמנה שחיברו קורצ'אק ותלמידיו נר לרגלי אלו אשר  פעלו לקידום האמנה הבינלאומית לזכויות הילד.

קורצ'אק השאיר אחריו צוואה. שר הפנים של מדינת היהודים לא קרא אותה. בעוד קורצ'אק ביטא בחייו ובפועלו אהבת אדם, אלי ישי מבטא גזענות צרופה. בעוד קורצ'אק ייצג ערכים נשגבים, אלי ישי וחבריו מייצגים את תחתית החבית. הצביון, הם צועקים לנו באוזן. ה-צ-ב-י-ו-ן. איזה צביון עונה לו מקהלת ילדי ביה"ס ביאליק-רוגוזין? ה-י-ה-ו-ד-י , מטעים ישי וגרונו ניחר. יהודי? יהודי כמו ב "ואהבת את הגר"? יהודי כמו ב "והיה לך ככל אזרח?". לא! עונה ישי ומקבל טפיחת עידוד מהיושב לימינו, יהודי כמו ב"רוב יהודי".

בשם הרוב היהודי מותר לגרש ילדים. ארבע מאות ילדים ואולי יותר. על כך חבל לחפש תשובה. גם על כך קורצ'ק כבר ענה: "מאה ילדים – מאה אנשים, אשר לא "אי פעם", לא "עדיין לא", לא "מחר", אלא כבר… עכשיו… היום – אנשים הם. לא עולם קטן, אלא עולם ומלואו, לא פעוטים אלא נשגבים, לא תמימים, כי אם אנושיים – ערכים, יתרונות, מגרעות, נטיות, שאיפות."

כך כתב קורצ'אק. אילו הוא היה שר הפנים, בוודאי היו חיינו נראים אחרת. אז אל תשאלו מדוע עלינו לטפל בילדי מהגרים. התשובה ברורה.  לא רק כדי לשמור עליהם אלא גם כדי לשמור על עצמנו. כדי שלא נתעורר בוקר בהיר אחד ונגלה שהפכנו מיאנוש קורצ'אק לאלי ישי.

"לארגון בטחוני דרושות נשים בעלות כוח פיזי רב ומוטיבציה, לפינוי נשים ממשט הסיוע של החיזבאללה לעזה. הפעילות בהתנדבות.". זו כנראה לא בדיחה (ואולי כן?! ).  לפי mondoweiss ולפי הבלוג החשוב של ריצ'ארד סילברסטיין המודעה פורסמה כמודעת דרושים בידיעות אחרונות, וחיפוש פשוט ברשת מעלה גם לא מעט אתרי חיפוש משרות (למשל כאן, כאן וגם באתר מובטל). כנראה שלא לזה התכוון רבי עקיבא כשאמר שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים.

המודעה מציינת מספר תא קולי למעוניינות, והחזקות ובעלות המוטיבציה שבין הקוראות מוזמנות להשאיר הודעה ולהגיד לאנשי הארגון הבטחוני מה הן חושבות עליהם (וגם, מה הן חושבות על המצור על עזה, על הכיבוש המתמשך, על השימוש בכוח, על פטריאכליות, על שוביניזם, על דיכוי נשים ובכלל על כל מה שלא מדברים עליו בארגונים בטחוניים).

התקשרו בהמוניכן 076-5400116.

הפוסט פורסם במקור ב Ynet

דמיינו מדינה שכמעט ואין בה אינטרנט. השלטון מפעיל שני אתרים בלבד, אתר אחד הוא מטעם "המשרד לענייני אינפורמציה" והשני מטעם המפלגה השלטת. שיעור חדירת האינטרנט באוכלוסיית המדינה המונה קרוב לשישה מיליון תושבים עומד על שלושה אחוזים בלבד. דמיינו מדינה בה כל מוסדות העיתונות הכתובה העצמאית נסגרו כבר לפני למעלה מתשע שנים. במדד חופש העיתונות דירג ארגון "עיתונאים ללא גבולות" את המדינה הזו במקום ה – 175 . זהו המקום האחרון בדירוג. העולמי.

דמיינו מדינה בה חל איסור גורף על התאגדות פוליטית שהיא לא מטעם המפלגה השלטת. אופוזיציה איננה חוקית ומאסר ללא משפט הוא הדין לגבי כל אדם המעביר ביקורת פומבית על המשטר. במדינה זו אסור לתיירים לסטות מהכבישים הראשיים המחברים בין ארבע הערים המרכזיות. כל סטייה מהדרך מחייבת אישור מיוחד מהשלטון. דמיינו מדינה שהשירות הצבאי בה חובה (טוב, זה לא קשה) והוא מתחיל בגיל 16 כחלק אינטגרלי משנת הלימודים האחרונה בתיכון. השירות הצבאי נדרש מנערים ונערות כאחד למשך 18 חודשים לפחות, אולם הרוב נאלצים בהוראת השלטון להמשיך ולשרת בצבא, ללא תאריך יעד לשחרור. דמיינו מדינה בה שירות צבאי הינו תנאי הכרחי לקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. מדינה בה כל העם, גברים ונשים, מחויבים בשרות מילואים עד גיל 40. מדמיינים? ברוכים הבאים לאריתריאה.

עכשיו דמיינו מדינה נוספת. מדינה המקיימת עם אריתריאה שותפות אסטרטגית משמעותית ויחסים דיפלומטיים ענפים, כאילו האחרונה לא הייתה דיקטטורה מושחתת המדכאת את תושביה ביד רמה. דמיינו מדינה שבשנת 93 קיבלה לטיפול רפואי את הדיקטטור השולט באריתריאה בזרועות פתוחות. מדינה שעל פי מקורות זרים (וגם על פי דיווחים ישראלים), משתפת פעולה עם הצבא האריתראי ואף מחזיקה באריתריאה, שני בסיסי צבא ימיים שעל פי דיווח של דיווחים זרים – האחד משמש לצרכי איסוף מודיעין במפרץ ים סוף והשני הוא בסיס אספקה לצוללות. דמיינו מדינה שעל פי דיווחים זרים מנסה להפטר מהפסולת הגרעינית שלה, כמה קונספירטיבי, באריתריאה עצמה. דמיינו מדינה המונעת מאריתראים הנמלטים מאימת המשטר לבקש מקלט מדיני בשטחה ואשר נבחריה מכחישים מבזים ומשפילים את האריתראים השכם והערב. דמיינתם? ובכן, ברוכים הבאים לישראל.

כן ישראל, זו הצודקת, המוסרית, שנבנתה על אתוס לאומי של פליטים. זו אותה ישראל התורמת להזנת המשטר הדיקטטורי המבריח פליטים אריתראים אל גבולותינו. ישראל אשר ביד אחת מקיימת קשרים צבאיים עם דיקטטורה וביד השנייה דוחה את קורבנותיה. למעלה מתשעת אלפים מבקשי מקלט אריתראים נמצאים היום בישראל. אף לא אחד מהם הוכר כפליט, זאת למרות שבמדינות העולם 96% מהאריתראים מוכרים כפליטים. לאריתראים בישראל אין נגישות לזכויות חברתיות בסיסיות – לרובם אין אשרות עבודה, לכולם אין נגישות לשירותי בריאות או רווחה. נבחרי ציבור וטוקבקיסטים על טייס אוטומטי מבזים אותם השכם והערב וקוראים להם מסתננים ואיום דמוגרפי. ברחובות הם בלתי נראים, שדופים, עלובים, עניים, שותקים. חוץ מכמה אוהבי פליטים יפי נפש, מי משתין בכיוון שלהם בכלל? מי מעיז לראות את התמונה הגדולה? מי יודע שהם בורחים מהמשטר שישראל פועלת עמו בשיתוף פעולה אסטרטגי משמעותי.

היום (20.6) מציינים ברחבי העולם את יום הפליט הבינלאומי. באופן אירוני, בדיוק היום מציינים באריתריאה את "יום המרטיר" , יום הזיכרון לקורבנות המלחמה ארוכת השנים מול אתיופיה. במהלך כל השנה אנחנו מנגחים כאן פליטים, הם השעיר לעזאזל התורן שלנו. מותר פעם אחת לא להיות אוטומטים, לא לסנן מיד "מסתננים", להקדיש שעה של כבוד לפליטים ולהיות אמיצים מספיק כדי לבדוק מה הסיפור של אלו המגיעים מהגבול הדרומי ומה אנחנו באמת יודעים עליהם. לעצור ולבדוק את עצמנו, לשאול מה מניע אותם להגיע לכאן, לקרוא על אריתריאה באתרי החדשות, לחפש במנועי החיפוש על הדיקטטורה האריתראית ועל קשריה עם ישראל, סביר שתגלו דבר או שניים שלא ידעתם קודם. סביר שתופתעו.

2 סרטונים לרגל יום הפליט הבינלאומי, 2010.
הראשון, מיתוסים ועובדות שמו, הופק על ידי סטודנטים מבן גוריון בשיתוף הטלוויזיה החברתית (גם אני, גילוי נאות, בין המרואיינים).

השני, קטע נהדר של צמד הסאטיריקנים  יוסי ואיתמר על הפליטים מדארפור (ובעיקר עלינו).

למורת רוחו של דובר צה"ל ולמרות הנסיונות האומללים להחרים כל תיעוד מהאירועים על המרמרה, הצליחה לארה לי, דוקומנטריסטית שהתלוותה למשט, להבריח קלטת המתעדת היטב את האירועים. לפי הדיווח בגארדיאן, את החומר המצולם היא הבריחה החוצה מישראל בבגדיה התחתונים (כנראה שמישהו מהמטרידים המיניים המועסקים בנתב"ג עוד ינזף על כך שלא דחף אצבעות עמוק מספיק). לדעתי, מדובר בתיעוד המצולם הברור ביותר שנראה עד כה מההשתלטות האלימה, המטומטמת והמיותרת על המשט. למרות התמונות הקשות, כדאי לצפות.

15 דקות ערוכות:

Israeli Attack on the Mavi Marmara, May 31st 2010 // 15 min. from Cultures of Resistance on Vimeo.

לצפיה בחומר הגלם כולו (כשעה):

ערוך מתוך ויקיפדיה:

אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הוא שמה של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל.

הספינה בוצרה היטב על ידי כוחות ה"הגנה" מפני נסיונות טיפוס אפשריים עליה מצד חיילים בריטים. כל גובהה מעל פני המים כוסה בגדרות תיל והוכנו זרנוקים להתזת מים ושמן על מי שיטפס על האונייה. כמו כן רוכזו במצבורים מיוחדים קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ויתדות ברזל ככלי נשק לידוי על כוחות אויב.

ב-02:30 לפנות בוקר ה-18 ביולי 1947, כיממה לפני שהייתה אקסודוס אמורה להגיע לחופי ארץ ישראל, נגחו בה משחתות בריטיות. באותה עת נמצאה "אקסודוס" במרחק כ-20 מייל ימי מחוף עזה. הבריטים הצליחו להעלות לאונייה 50 חיילים, תוך ירי פצצות עשן ורימוני גז מדמיע ולכבוש את תא ההגה. כיבוש זה לא סייע בתפיסת האונייה כיוון שרב החובל אהרונוביץ' נהג את הספינה מהגה חלופי. החיילים נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש ועקב כך פתחו באש חיה כנגד המעפילים. לאחר מאבק קשה, שגרם למותם של שלושה מעפילים, של הקצין הראשון וכן לעשרות פצועים, הורה מפקד האונייה, יוסי הראל, על כניעה והאונייה הפליגה לנמל חיפה, שם הורדו נוסעיה בכוח לאוניות הגרוש.

החשיבות הגדולה של פרשת "אקסודוס" הייתה במהומה התקשורתית שהיא עוררה ברחבי העולם (בייחוד בזכות עקשנותם של המעפילים). ההד התקשורתי הגדול והתגובות המזועזעות בעולם היו בין הגורמים שהביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם. גם שהותה של ועדת אונסקו"פ בארץ והתרשמות חבריה מכלי ראשון הכריעה כנגד המשך המדיניות הקשוחה אותה הנהיג שר החוץ של בריטניה, ארנסט בוין.

וגם: לקרוא את עידן לנדו

פורסם במקור ב – nrg, כתגובה למאמר של אראל סג"ל

אראל סג"ל מפרסם מאמר. הפעם הוא מצטרף אל נחשול הזעם והשנאה כלפי מהגרים, בדגש על "מסתננים אפריקאים". לך תכתוב עכשיו מאמר תגובה בלי שיקראו לך שונא ישראל. אז נתחיל בגילוי נאות – הכותב עובד ב"עמותת רווחה המסייעת לפליטים" כדברי סג"ל. אפשר לפלפל ולהוסיף שהכותב הוא יפה נפש, יהודי שונא עצמו, בוגד, חולה שחפת, לוגם אספרסו במימון ארגונים אנטישמיים שכל מטרתם היא לחסל את מדינת ישראל ועוד שאר גינויים שיש לחזור ולומר בכל הזדמנות תוך נפנוף הדגל בפטריוטיות. יופי? נמשיך.

במאמרו, סג"ל מגיש לנו חזיון אפוקליפטי סוג ז' בשילוב עבודה עיתונאית דלה. בשורה התחתונה,  ישראל הופכת למעצמת עובדים זרים מסתננים וכולנו שרויים בליבה של קטסטרופה דמוגרפית. האם כך? הבה נבחן את הדברים – המציאות מלמדת שכלל הקוראים של מאמר זה מתגוררים בבית שאת לבניו הניח פועל סיני. אם לא סיני אז לפחות "עובד זר" פלסטיני. גם הכביש שעליו נסעו היום הקוראים או אפילו המדרכה עליה צעדו לא רוצפה בידי זהב של חלוצים יהודים. את זה פועל רומני עשה. את סלט הירקות של הבוקר ואת הקומפוט של ארוחת הערב גידל וטיפח באהבה עובד תאילנדי. את התחת של סבתכם הקשישה מנגבת בנאמנות גברת פיליפינית.

אבל עניינו של סג"ל אינו בהם. הם הרי בסדר. לעיתים הם אפילו טורחים למות מקסאם במעין אקט של נאמנות למדינה. הדגש הוא על אפריקאים. והם, תחת מקלדת מושחזת, הפכו ללא פחות מאשר איום חמור יותר מזכות השיבה הפלסטינית. כאילו מה הכושים האלה יודעים חוץ מלשדוד קשישות ולעשות פאנלים? אכן, קטסטרופה של איוולת. דמגוגית.

נניח  שסג"ל הוא עיתונאי רציני. ככזה, אפשר לצפות ממנו לדרוש מעבר למובן מאליו, לגרד קצת את ציפוי הטפלון המכסה כל הצהרה מבית היוצר של ממשלת ישראל. לו היה מגרד קצת טפלון, היה נאלץ, רחמנא ליצלן, לגלות אמת מרה –  נרקומנים, אלימות, לכלוך ופשע היו בדרום ת"א הרבה לפני שמישהו ידע להגיד כאן "דארפור". בתי זונות דלוחים עם קליינטים ישראלים למכביר היו שם הרבה לפני שאיזה אפריקאי עלום שם שמע על התחנה המרכזית הישנה. ההזנחה, העזובה והקיפוח לא התחילו עם ראשוני הפליטים ולא ייעלמו כשהאחרון יעזוב.

גירוד טפלון נוסף היה דורש, לא עלינו, לבחון באומץ את הסיסמא המנצחת –"הם לא פליטים הם עובדים זרים". בישראל נמצאים כיום קצת יותר מעשרים אלף מבקשי מקלט מאפריקה. לו היו הם מהגרי עבודה, הרי הפקחים האמיצים של יחידת עוז היו בוודאי דואגים לגרש אותם. אולם הפלא ופלא, הם לא מגורשים! על שום מה? על שום שבקשתם למקלט מדיני מעולם לא נבחנה. מדינת ישראל עומדת בסירובה העיקש לבחון את הטענות של מבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה המהווים 85% מה"מסתננים". אני מוכן לשים את כל כספי הקרן החדשה על הדיל הבא: בואו נראיין אותם, נבדוק את הטענות שלהם לעומק, ואם יתברר ששקרנים בני שקרנים המה, נגרש אותם ביד חזקה. אם לאו, נקבל אותם כפליטים ברי זכויות.  עשינו עסק? בינינו, הרי מדינת ישראל לא סתם מסרבת לאפשר הליך לבחינת בקשות המקלט. היא מסרבת כי בחלונות הגבוהים של משרדי הממשלה מבינים מה שהאזרחים עדיין ממאנים להבין – מדובר בפליטים. בשנת 2008, ישראל הנדיבה הכירה פורמאלית בארבעה פליטים בסה"כ. בשאר העולם לעומת זאת, 96% מכלל הבקשות שהגישו אריתראים התקבלו והם הוכרו כפליטים. את המתמטיקה תעשו לבד.

ויש עוד מה לגרד ולא בגלל הצרעת. אם נמשיך לגרד, תעלה למשל השאלה, הכיצד זה שלמרות כל מופע השנאה הזה וכספי הציבור הנשפכים על קמפיין "עובדים זרים לוקחים לנו את העבודה", אישרה רק אתמול ממשלת ישראל הנפקת אשרות ל- 3700 עובדים חדשים. שאלה נוספת היא איך זה שכבר עשר שנים רודפים כאן אחרי מהגרים ברחובות ועדיין לא נפתרה הבעיה? (רמז: קבלני כוח אדם ישראלים, המקושרים לפוליטיקאים הנכונים, מביאים עובדים חדשים, בועטים בוותיקים ועל הדרך עושים קופה). אפשר גם לשאול לאן נעלם הדו"ח הסטטיסטי של נציבות האו"ם לפליטים, בו ישראל מדווחת כי 90.4% מהאפריקאים המגיעים דרך הגבול הם אכן פליטים.

האמת מזל, מזל שהאפריקאים באו, אחרת, את מי היינו מאשימים? זרים זה תמיד מסתדר טוב, אפשר לשפוך עליהם את כל הרפש ולהרגיש שאנחנו יפים וצודקים. אפשר להמשיך ולכתוב גבוהה גבוהה על ישראל, על חזונו של הרצל, על עם סגולה, ללמוד את לקחי השואה ולהתגאות בנפלאות התקומה. סג"ל מסיים את מאמרו בסכנה הנשקפת לצביונה של המדינה היהודית. אולם, בין המדינה היהודית של סג"ל לבין ערכי הדת היהודית ויחסה לגר אין דבר וחצי דבר.  את הרוב היהודי הבאנו לכאן, אך את ערכי היהדות, כפי הנראה, השארנו במצרים, אז, כשאנחנו היינו בצד השני של הגדר.

כל עיתון המכבד את עצמו, מצרף דגל Made in China בגליון העצמאות שלו. הבלוג לא נשאר מאחור ומצרף גם הוא דגל, להנאת הקוראות והקוראים ולתפארת מדינת ישראל:

דגל הפלנלית

היום (7.4.10) הוא יום הבריאות העולמי.

בישראל, בהנחה שאינך שלד במתחם בית החולים ברזילי, זכותך לבריאות היא פועל יוצא של מעמדך. כאן, על מנת להנות מזכותך לבריאות עליך לעמוד בתנאי המדרג הלאומי-חברתי-כלכלי.

הכי הכי טוב זה להיות גבר יהודי, אזרח כמובן, המתגורר באזור גוש דן (טוב יותר עם ביטוח משלים זהב). אם לא התמזל מזלך להיוולד גבר יהודי, אז עדיף להיוולד אישה. יהודיה כמובן ובמרכז הארץ. אם לא אישה במרכז הארץ אז לפחות אזרח יהודי בפריפריה. אם לא אזרח יהודי אז אזרחית. אם כבר אזרחית, עדיף צעירה. לא טוב קשישה. אם לא אזרחית אז תיירת יהודיה. אחרת, כדאי להיות אזרח ערבי (ואם לא ערבי אז ערביה). אם לא שיחק מזלך להיוולד ערביה אזרחית ישראל, אז עדיף להיות בדווי. אם בדווי, מומלץ בחום להתגורר בישוב יהודי. אם לא, אז לפחות באחד היישובים הבדווים המוכרים בנגב. אם לא בדווי ביישוב מוכר אז לפחות פלסטיני תושב מזרח ירושלים. לא תושב מזרח ירושלים ועדיין מעז להיות חולה? מומלץ להיות אסיר פלילי. אם לא אסיר פלילי, אז בדווי תושב כפר בלתי מוכר (בלי חשמל, בלי מים ובלי כביש או מערכת ביוב אבל יש ביטוח בריאות ממלכתי). אם לא בדווי בכפר בלתי מוכר אז לפחות בדווית (עם עדיפות ברורה לאישה ראשונה במשפחה פוליגמית). אחרת, עדיף להיות אסיר בטחוני. לא אסיר בטחוני? אז לפחות קורבן סחר בבני אדם (בתנאי שתוכר על ידי הרשויות כמובן). גם לא קורבן סחר? בקש נפשך להיות מבקש מקלט בכלא קציעות (יש חובש!). אחרת, עדיף להיות פלסטיני תושב הגדה (סגר פה ושם, קצת נישול, קצת מחסומים והרבה דיכאון, אבל תסתדר). אם לא פלסטיני אז פלסטינית. אם לא זה ולא זו, אז כדאי להיות מהגר בעל אשרת עבודה (יהיה לך ביטוח רפואי, אך הוא יבוטל מיד כשתהיה חולה). אם לא מהגר עבודה בעל אשרה אז פלסטיני בעזה (אמנם תחת מצור, אבל כל מה שצריך כדי לקבל טיפול רפואי זה או מלחמה, או קצת סבלנות ושיתוף פעולה). אם לא פלסטיני בעזה אז מהגר חסר אשרה. או לכל הפחות מבקש מקלט מדיני. אם כבר מבקש מקלט מדיני, עדיף במצב חירום רפואי. אם כבר במצב חירום רפואי, עדיף במרכז הארץ. לפחות תתקבל לטיפול בחדר מיון.

לרגל יום הבריאות העולמי, השקנו, רופאים לזכויות אדם, יחד עם אקטיבסטילס, סדרת גלויות -"אי שוויון – זה עולה לנו בבריאות". תהיו בריאים.